Hadri Ha Kat - חדרי הקט by 51% Lyrics
[פזמון]
לא לא לא אין לי פה
דבר להיאחז בו
יש לי רק
את חדרי הקט
[וורס 1 - אבי אשכנזי]
קירות ואין עליהם כלום חוץ מדיסק פלטינה
יש פה איפשהו פח, לא חסר מה לזרוק פנימה
מיטה ענקית תופסת את כל החדר
מזכירה לי, אתה גבר, עם סדינים לבנים בסדר צבאי
המקום הזה מזכיר לי את עצמי
שאריות של בנות שרציתי או שרצו אותי
בגדים מלוכלכים על הרצפה
תיקרה נוזלת, ש.. ההורים רוצים לעבור דירה
27 מגירות עם טקסטים ישנים
כמה תחתונים של בנות מלפעמים, מצבות לאוהבים
מאחורי תריסים מוגפים, מרפסת מטר על מטר
מביט לכוכבים ומתחיל לחסר
ולחבר חשבון נפש, בוער על רעפים רופפים
עומד על הגג, רעש סטטי של שקט מחיים
במרחק 2 קומות מהבטון והגינה
כמעט קפצתי המון פעמים, אבל חזרתי למיטה
[פזמון]
לא לא לא אין לי פה
דבר להיאחז בו
יש לי רק
את חדרי הקט
[וורס 2 - טאבו פלוס]
יש לי ירח בתוך מגירת נעליים
יש לי הרים מושלגים בארון הבגדים
יש לי ענן תלוי על חוט המנורה
ומדרגות ממגירה למגירה
מפריח מילים מהחלון כמו בלוני הליום
בדרל אחל השמש איך שתשמעו בבום בום בום
גר בתחנות מעבר עכשיו
הילד כבר לא ישן על המיטה בבית הוריו
הראש על ארגזים, ברקים ורעמים בתוך הרמקולים
ברגים לא מחוזקים עד הסוף
כדי שיהיה קל לעזוב
אוסף לבד מהרחוב ו-ספרים במצב טוב
זה לא השתנה גם כשעברת לעיר אחרת
החלפת תאורה, ליכלכת את השקט
כי תל אביב לא מסתורית ולא נחשקת
כשאתה ישן איתה כפיות ושם את החלומות על רטט
[וורס 3 - אבי גולצמן]
יש פה מערכת סטריאו ישנה
משתדלת כל כך לנגן לי חיים חברה
הקירות מלאים צצקס ושמאנטס
מזכירים שאני אותו הילד שבקושי סבלתי
תחביבים שזנחתי מפוזרים על הרצפה עם מוטיבציות שהרסתי
הנשים שעזבתי, כולם כאן
מכתבים, תמונות, סדקים, נושם את כולן
הקירות כל כך דקים, שומע את אמא שלי בוכה על פנסי צ׳קים, די
דורך על רגשות אשמה שנשארו מאנשים טובים שלאט לאט עזבו, איי
מסתדר עם באלגן, כשזוג מדים מזכיר שאצטרך לחזור לשם
חרא שם
טלפון לא מצלצל כאן, נה אה
בלילה מחבק כרית
יש ריק במיטה
[וורס 4 - נועם ווהאל]
כי בדידות היא המכנה המשותף הנמוך ביותר
אנחנו יכולים לדבר הרבה על השיט שעברתי בחדרים סגורים
אבל התשובה הקצרה ביותר היא "אני לא יודע"
הקיץ תמיד ארוך מדי, חיים של שניים סוכר ומשפטים של "נראה לי" ו"כמו שאני תמיד אומר"
עולם מרשרש, מגובב בכל אותם ספרים שלא כתבתי
כי החדר מתקלף לסיפור האמיתי
ואני מתהלך בו כמו דם שמחפש את פצעו, הרגל חייתי ישן, קשוב לתנועה
היכן שיופי הוא סלנג ל"כן". רחש הגשם נובר מדי פעם על החלון
דברים שנוגעים ואינם נוגעים בי
כי זה מה שאלוהים רצה:
לא אישה, כבוד או עבודה, אלא העצמי
כמו מחט, נדחפת אל תוך הוריד
לא לא לא אין לי פה
דבר להיאחז בו
יש לי רק
את חדרי הקט
[וורס 1 - אבי אשכנזי]
קירות ואין עליהם כלום חוץ מדיסק פלטינה
יש פה איפשהו פח, לא חסר מה לזרוק פנימה
מיטה ענקית תופסת את כל החדר
מזכירה לי, אתה גבר, עם סדינים לבנים בסדר צבאי
המקום הזה מזכיר לי את עצמי
שאריות של בנות שרציתי או שרצו אותי
בגדים מלוכלכים על הרצפה
תיקרה נוזלת, ש.. ההורים רוצים לעבור דירה
27 מגירות עם טקסטים ישנים
כמה תחתונים של בנות מלפעמים, מצבות לאוהבים
מאחורי תריסים מוגפים, מרפסת מטר על מטר
מביט לכוכבים ומתחיל לחסר
ולחבר חשבון נפש, בוער על רעפים רופפים
עומד על הגג, רעש סטטי של שקט מחיים
במרחק 2 קומות מהבטון והגינה
כמעט קפצתי המון פעמים, אבל חזרתי למיטה
[פזמון]
לא לא לא אין לי פה
דבר להיאחז בו
יש לי רק
את חדרי הקט
[וורס 2 - טאבו פלוס]
יש לי ירח בתוך מגירת נעליים
יש לי הרים מושלגים בארון הבגדים
יש לי ענן תלוי על חוט המנורה
ומדרגות ממגירה למגירה
מפריח מילים מהחלון כמו בלוני הליום
בדרל אחל השמש איך שתשמעו בבום בום בום
גר בתחנות מעבר עכשיו
הילד כבר לא ישן על המיטה בבית הוריו
הראש על ארגזים, ברקים ורעמים בתוך הרמקולים
ברגים לא מחוזקים עד הסוף
כדי שיהיה קל לעזוב
אוסף לבד מהרחוב ו-ספרים במצב טוב
זה לא השתנה גם כשעברת לעיר אחרת
החלפת תאורה, ליכלכת את השקט
כי תל אביב לא מסתורית ולא נחשקת
כשאתה ישן איתה כפיות ושם את החלומות על רטט
[וורס 3 - אבי גולצמן]
יש פה מערכת סטריאו ישנה
משתדלת כל כך לנגן לי חיים חברה
הקירות מלאים צצקס ושמאנטס
מזכירים שאני אותו הילד שבקושי סבלתי
תחביבים שזנחתי מפוזרים על הרצפה עם מוטיבציות שהרסתי
הנשים שעזבתי, כולם כאן
מכתבים, תמונות, סדקים, נושם את כולן
הקירות כל כך דקים, שומע את אמא שלי בוכה על פנסי צ׳קים, די
דורך על רגשות אשמה שנשארו מאנשים טובים שלאט לאט עזבו, איי
מסתדר עם באלגן, כשזוג מדים מזכיר שאצטרך לחזור לשם
חרא שם
טלפון לא מצלצל כאן, נה אה
בלילה מחבק כרית
יש ריק במיטה
[וורס 4 - נועם ווהאל]
כי בדידות היא המכנה המשותף הנמוך ביותר
אנחנו יכולים לדבר הרבה על השיט שעברתי בחדרים סגורים
אבל התשובה הקצרה ביותר היא "אני לא יודע"
הקיץ תמיד ארוך מדי, חיים של שניים סוכר ומשפטים של "נראה לי" ו"כמו שאני תמיד אומר"
עולם מרשרש, מגובב בכל אותם ספרים שלא כתבתי
כי החדר מתקלף לסיפור האמיתי
ואני מתהלך בו כמו דם שמחפש את פצעו, הרגל חייתי ישן, קשוב לתנועה
היכן שיופי הוא סלנג ל"כן". רחש הגשם נובר מדי פעם על החלון
דברים שנוגעים ואינם נוגעים בי
כי זה מה שאלוהים רצה:
לא אישה, כבוד או עבודה, אלא העצמי
כמו מחט, נדחפת אל תוך הוריד